השקה תלאביבית ל'התאומים'. מוזמניםות מאד.

האם לשריין מקום מראש? כן. איך? לכתוב לי בוואטסאפ 0523-678870 אכתוב לכם בחזרה ששריינתי. נשמח.

ספר חדש, משבר נישואים, ומילה אחת שמותר לבחור

את עוד לא יודעת, אני אומרת לעצמי של פעם שניבטת אלי מן התמונות שכאן, את עוד לא יודעת אבל החיים עוד מכינים לך הרבה הפתעות. למשל, לקראת גיל חמישים תגלי בתדהמה שאת בעצם יפה. משהו בתפוחי הלחיים המלאים ישקע סוף סוף ובמקום פני האיכרה הפולניה שלך תתגלה במראה אישה מבוגרת עם שמץ אצילות. מצד שני, בלי שום הכנה בבוקר אחד צוחק ישברו לך את הלב. לא יעמוד לזכותך כלום. לא מה שעשית, לא מי שאת, לא מי שרצית להיות.

את תכתבי על זה שירים. על שברון הלב, לא על תפוחי הלחיים. אלו יהיו שירים יפים. את תפרסמי אותם בספר. אנשים יקראו ויחשבו- איזה אומץ יש לך לכתוב את השירים האלה. את תחשבי- זה לא אומץ,  זה שאין לי ברירה. אני משוררת. זו הדרך שלי לדבר.

בלי להודות בזה תחשבי גם- זה השיר שלי אבל זה הסיפור של כולם. וזה ינחם אותך. הקהילה שפעם היתה קהילת הבלוג שלך תשוב להתאסף סביבך. עדיין יש לך שותפי נפש. אנשים שאת דומה להם, שדומים לך, שעוברים איתך דרך השנים וסופגים תקוות ואכזבות, נתינה ופגיעה, חשק ויאוש, ובכל זאת חושבים שיש רק מילה אחת בעולם. המילה היא כמובן 'אהבה', אבל אם מותר לבחור עוד מילה אז את והם עדיין בוחרים במילה 'כן'. להכל. זה מה שהופך אתכם למי שאתם. זה מה שמציל אתכם גם כשפתאום, בבוקר אחד צוחק, באות גם כל שאר המילים ברעש.

הספר 'התאומים, שירי אהבה' בעריכת יערה שחורי בהוצאת מקום לשירה ניתן לקנייה בלינק הזה.

כרגיל, אני מבקשת מהאנשים שלי עזרה בהפצה של הספר, שתפו, צלמו מתוך השירים, עזרו לי להוליך את הקול ולהוליך את האלם.

וזה השיר הראשון מן הספר-

יום

1
פָּנֵינוּ אֶל הַחַלּוֹן,
הַמִּטָּה בְּגַבֵּנוּ.
אֲנַחְנוּ נוֹשְׁמִים בְּהַתְאָמָה.

זוֹכֵר?
לִפְנוֹת בֹּקֶר רָכַבְנוּ לַחוֹף בְּאוֹפַנַּיִם.
הַשֶּׁלֶט 'הַכְּנִיסָה לְסוּסִים אֲסוּרָה' שִׂמַּח אוֹתָנוּ,
יֵשׁ מִי שֶׁמֵּפֵר אֶת הָאִסּוּר.
הָיְתָה שִׁכְבָה שֶׁל טַל עַל הַיָּם.
נִשַּׁקְתָּ אוֹתִי.

חָזַרְנוּ רְעֵבִים.
הַחַשְׁמַל לָחַץ בְּעוֹרְקֵי הַקִּיר,
וּבְכָל זֹאת אָכַלְנוּ לְאַט.
דִּבַּרְנוּ מִלִּים רְווּיוֹת.
כְּאִלּוּ אֲנִי אֵשֶׁת רֶנֶסַנְס וְאַתָּה צַיַּר הַדְּיוֹקְנָאוֹת
שֶׁהֶחְלִיט שֶׁהַבֹּקֶר הוּא לֹא מְצַיֵּר.

2
אַחַר כָּךְ לָקַחְנוּ תֵּה מֵהַבַּיִת
אֶל הַסַּפְסָל בַּגִּנָּה.
הָאַהֲבָה הִתְגַּלְּתָה כְּמַתָּן בַּסֵּתֶר,
בַּהַחְלָטוֹת מַה לֹּא לְסַפֵּר.

הָעֶרֶב יָרַד.

בַּבֶּטֶן הֶהָרָה שֶׁל הָעַפְעַף
בָּעֲטוּ הַמִּשְׁאָלוֹת.

סוֹדִי הָיָה גָּלוּי לְפָנֶיךָ.
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת לְהִזָּהֵר.

3
מָתַי בְּמוֹרַד הַשָּׁנִים
פְּגָמֵינוּ הִשִּׂיגוּ אוֹתָנוּ?
יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ שָׁם תָּמִיד,
סַבְלָנִיִּים כְּעַם גָּזוּל.

כָּךְ אוֹ כָּךְ הַלַּיְלָה בָּא בְּאַחַת.
פָּנֵינוּ אֶל הַחַלּוֹן,
הַמִּטָּה בְּגַבֵּנוּ.

אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת
הַאִם אַתָּה מַצְחִיק גַּם אוֹתָהּ.
אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת הַאִם גַּם הִיא יְשֵׁנָה אִתְּךָ בַּמְּכוֹנִית
רַק לְשֵׁם הַקִּרְבָה.
לִפְעָמִים לֹא צָרִיךְ לִרְאוֹת מַשֶּׁהוּ בַּחשֶׁךְ,
לִפְעָמִים צָרִיךְ לִרְאוֹת אֶת הַחשֶׁךְ.

שטיחוני חד קרן מסוג קרנף בפרויקט התרמה! מטורף!

תוך עשר שניות נתנאלה שלפה רעיון מדויק, טענה אותו, כיוונה, ובנג. הכל היה מוכן. רק כמובן היה צריך להכין הכל.

אז את רוצה פרויקט התרמה נכון? נכון.

אז בואי נדפיס שטיחונים מספר הילדים שלך ושל עומר הופמן, אוקיי? אוקיי.

שטיחונים כאלו שמחים לחדר ילדים הולך? הולך.

כל הכסף מההכנסות ילך לאוכל לילדי פליטים. מתאים? מתאים. לא סתם מתאים. מדהים. לא סתם מדהים. מדהים לגמרי.

הנה זה.

קונים שטיחוני פי.וי.סי שמחים לחדרי ילדים או לפינה בבית שמתאים לה קצת לחייך, כל הכסף מועבר כדי לעשות טוב שנחוץ בעולם.

עומר הופמן אייר, אורית רובינשטיין עיצבה, יפתח שביט הדפיס והגאה לי את הלב כשהוא סיפר על הפרויקטים שהוא עושה בהתנדבות. כל שקל מהרווחים הולך להתארגנות של אורין קנטי ודנה אבטה שקונות אוכל לגני ילדים ולמשפחות של פליטים בדרום תל אביב. ככה. נקי.

 

כל הפרטים לאט-

מה? שטיחוני חד-קרן מסוג קרנף בגודל 60 על 80 ס"מ. יש ארבע דוגמאות אפשר לבחור.

כמה עולה? 90 ש"ח לשטיחון באיסוף עצמי מהחנות של נתנאלה.קום ברחוב הרוקמים 26 בחולון, 110 ש"ח לשטיחון פלוס משלוח עם שליח עד הבית.

שוב, למי התרומה? להתארגנות של אורין קנטי ודנה אבטה, שקונות כל חודש אוכל לגני פליטים ולמשפחות פליטים שאין להם אוכל. הכסף ממכירות השטיחים מועבר אליהן ישירות. כל רווח ישמש במלואו לקנייה של מוצרי מזון והעברת האספקה לגנים ולמשפחות נזקקות.

למי הקרדיט? לנתנאלה כחלון לוי שהגתה וליוותה ומעמידה לרשותנו את כל הצוות שלה לצורך גב לוגיסטי.

איך קונים? משלמים תשעים או מאה ועשרה ש"ח בפייבוקס הזה. מקפידים לכתוב בהערות את שמכם ואת צבע השטיח שבחרתם ואת מספרו. הצוות של נתנאלה יתקשר אליכם לתאם משלוח. אם אתם אוספים עצמאית השטיחונים יחכו לכם בחנות בחולון ברחוב הרוקמים 26. ב- 29 לינואר ובעוד מועד שנפרסם תהיה שעת סיפור של 'חד קרן מסוג קרנף' בחנות של נתנאלה. אפשר יהיה לאסוף גם באירוע עצמו.

הנה הדגמים- לפי מספרים.

דגם 1- צהוב:

דגם 2- ורוד:

דגם 3-כחול:

דגם 4 – קרם:

בהצלחה עם לבחור. זה לא קל, אבל תמיד אפשר להזמין שניים. או שלושה. או לעשות עוד ילד. טוב, די.

מדבקות גו'קים לוואטסאפ

יש כל כך הרבה אנשים שאני מעוניינת לשלוח להם בוואטסאפ מדבקה של ג'וק מוטל על הגב. סתם ככה, בלי לפתוח את היחסים.

ולמרבה האושר אני יכולה לעשות את זה! אני יכולה לעשות את זה! יש לי מדבקה של ג'וק לוואטסאפ, ומדבקה של חדי-קרן וקרנפים והו מיי גוד מלא מדבקות מ'חד קרן מסוג קרנף' שעומר הופמן אייר ואלכס תכנת ו—

מה?? מה??? טוב. מההתחלה.

אז ככה. לפני ש'חד קרן מסוג קרנף' יצא לאור, המעצבת של הספר, אורית רובינשטיין, הכינה לי כל מיני מדבקות מהספר שיעשו לי שמח. זה הצליח וחילץ ממני גיל גולמי, עד שמייד חיברתי לה שיר בחרוזים. יש לי שנים של נסיון בלמצוא חרוזים למילה 'אורית', אז זה היה מהיר וריגש את שני הצדדים בצורה מאד מספקת וסופית, ובאמת שזה יכול היה להגמר בזה, אלא שתוך שעה הבנתי ששום דבר לא נגמר, ושאני חייבת כאלו על באמת. על באמת באמת, כלומר אפליקציה לאנדרואיד שאנשים יוכלו להוסיף דרכה לטלפון שלהם מדבקות לוואסטאפ מהספר 'חד-קרן מסוג קרנף', בחינם, ואגב קפיצות אושר מסוג אושר.

אז התקשרתי למערך הדיגיטל של ההוצאה, והם בררו ובדקו, ואז עומר, שהיה הראשון שבכלל העלה את הרעיון בדק, ואז עוד שישה אנשים שהפעלתי ברחבי הארץ בדקו וכולם הגיעו למסקנה ההכרחית- אי אפשר. כלומר, אפשר אבל זה יעלה מלא כסף ויאללה, נוותר.

כמובן שכל מי שמכיר אותי יודע שזה בדיוק הרגע שבו אני נעורה לחיים. אני לא יודעת מה יש בצירוף אי אפשר שגורם לי לריגשה פתאומית, כאילו האי אפשר הזה הוא אי גדול ומפואר כמו מנהטן, בעוד שבפועל אי אפשר הוא אי שהולך ונהיה יותר ויותר בודד בלב ים של אי אפשריות וקושי ועקשנות מיותרת, ומה חשבת לעצמך אורית שמתחרזת עם תקרית.

אז חשבתי לעצמי שאפשר. פשוט ככה. אפשר. וחשבתי לעצמי שמאמץ הוא מה שמנצח בסוף הכל, והתקשרתי לאלכס ואמרתי לו- יאללה. אתה עובד במחשבים, נכון? לתכנת אפליקציה לאנדרואיד זה על מחשב נכון? אז תלמד לעשות את זה, כמה מסובך זה יכול להיות, ואם זה מסובך לא נורא, אני בינתיים אעשה כלים ואשחק עם הילדים ואלמד אותם לשתוק ולא להפריע כשכולנו עומדים מעל הראש שלך ומסתכלים איזה יופי אתה מקליד.

וזה עבד. אלכס כנראה כבר עבר אדפטציה לשגעונות שלי והוא מיד אמר כן, עומר תקתק עיצובים של מדבקות, גוגל אישרו את מדיניות הפרטיות שלנו ועוד כאלף באמת אלף פרטים שנדרשו כדי להעלות אפליקציה, ובוקר אחד הופיע בוואסטאפ שלי ג'וק. גו'ק אמיתי מהטלפון של בעלי שקיבל אישור שהאפליקציה שלנו עלתה לרשת, ועכשיו יש. פשוט יש אותה בעולם.

מדי פעם אני לוחצת על הלינק כדי לראות מי הוריד אותה. יש עד כה כ-שלושים הורדות והורדה של מישהו באוסטרליה שבטח חושב שלישראלים נדפק המח מהכיבוש, ויש חדי קרן וקרנפים וגו'קים שמתחילים לנוע בין אנשים. הם אומרים כל מיני דברים בטח.

הם אומרים אני מתרגשת —

הם אומרים השמנתי ויש לי דרך להעמיד פנים שזה לא מטריד אותי–

והכי חשוב הם אומרים אגב אנחה,אז נראה לי שהכל אפשרי.

זה הלינק להורדת המדבקות לאנדרואיד, אם מישהו יודע איך לעשות כזה לאייפון אני מוכנה להתחתן איתו.

 

נ.ב

חדשות מפגשים. יש מפגש חד קרן מסוג קרנף להורים ולילדים, בסטודיו של סדנאות הבית ברחוב נועם 2 ביפו, ב- 25 ינואר. אורי להב תשיר, מעיין חסידוב תספר, יהיה קסם קסם קסם קסם. לילדים בגילאי 3-9. מספר המקומות מוגבל, אז כתבו לי ל- oritgidali@ ג'ימייל דוט קום (תקלידו את זה במייל, אני פשוט לא רוצה לתת לבוטים לעלות על הכתובת שלי), ושמרו מקום, רק תוודאו שאישרתי לכם כי אני בלגאניסטית, אם לא עניתי מיד- שלחו עוד מייל. מה קרה.

מה עוד? ערב למבוגרים, שיחה עם עומר הופמן ואיתי בבית דניאל. על ספרי הילדים שחייבים להכיר, על האמנות של כתיבת ספרי ילדים, ובכלל על דברים שגורמים לנו לצחוק. בבית דניאל בתל אביב, ב- 12 פברואר. כל הפרטים כאן.

אה! וגם שעת סיפור להורים וילדים בנגב, בשדה בוקר בשבת ה- 18 לינואר, בתשע בבוקר, במסגרת פסטיבל שירה במדבר ששם גם אדבר על כל מיני דברים אחרים כמשוררת, אבל זה כבר באמת לפוסט אחר.

חוצמזה יהיה גם ערב עם הקהילה של נתנאלה, ב- 29 ינואר אחר הצהריים, ליד החנות ההורסת שלה במרכז עזריאלי חולון. כל הפרטים יפורסמו בנתנאלית. סי יו סון!

 

צריך כפר כדי לגדל חד-קרן

צעדתי צעד אחד לתוך הסלון. הרגל שלי דרכה אבל לא התרוממה. משהו דביק כאורנג'דה ותוסס כקולה תפס את הסוליה שלי ולא הרפה. זה היה רגע אחרי יום הולדת חד-הקרן, יום הולדת שכבר נסקר וקוטר בהרחבה בבלוג. החברות של עופרי יצאו בסערה, הכל היה זרוע הרס, ולא יכולתי לעשות את מה שאני עושה בדרך כלל כשאני דורכת בסלון ומשהו דביק נדבק לי לרגל- להתעלם.

אז עשיתי את הדבר השני הכי טוב שיכולתי לעשות. יצאתי מהבית ונסעתי לבית של אבא שלי. הבלגאן יחכה. כלומר, הבלגאן יחכה לאלכס. היי! כתבתי לבעלי בהודעה חד צדדית ונמרצת, יצאתי לכתוב. בוא לאסוף אותי בלילה. כלומר: אחרי הספונג'ות.

הקלדתי במהירות וכיביתי את הטלפון. לא חלילה כדי שאלכס לא יוכל לענות לי, אלא כדי שאוכל להתרכז בכתיבה. התיישבתי על הספה בביתו הנקי והריק של אבא שלי. הוא היה באיזו נסיעה וכל המרחב היה לרשותי. הסלון חייך אלי חיוך צחור קירות. כמה השראה היתה לי שם! במשך שעה שלמה בהיתי בחלל. סגרתי ופתחתי את הטלויזיה. הלכתי לחפש איפה אבא שלי מחביא את השוקולדים. קמתי לעשות תה, קמתי לשירותים, קמתי לעשות תה. מדי פעם באו אלי התקפי אשמה קצרים- אולי באמת ראוי שאני אכתוב משהו? אבל על מה על מה? מה כבר יש לי לומר שהוא מעניין? המח שלי נמס לגמרי, כבר חודשיים שאני רק גוזרת חדי קרן ומכינה עוגיות חדי קרן ומחפשת דימויי חדי-קרן ומפליצה קשתות, על מה בדיוק אני אכתוב?

אז המשכתי לבהות בכל החפצים היפים שאבא שלי אסף ממסעותיו, ברפרודוקציות הנאות שהוא תלה, בפסלים האפריקאים של פיל וג'ירף וקרנף. אוי חבל שלא לקחתי את הפסל של הקרנף לתפאורה ליום ההולדת של חדי הקרן, חשבתי, שטויות, לא משנה, כמה יפה פה, הנה הוילון שאמא שלי בחרה בזמנו בחנות הקטנה ברוטשילד, הנה הגרזן הדקורטיבי שתלוי באופן לא מאיים בכלל מעל ראשו של כל מי שיוצא למרפסת, הנה ה—- רגע אחד. עצמי חזרה אחורה בבת אחת. מה אמרתי? הקרנף היה מתאים ליום הולדת חדי קרן? אני עד כדי כך דפוקה עד שאני מצליחה לנכס גם את הקרנף לקונספט של חדי קרן? טוב. יש פה סיפור.

וברגע הזה, ברגע שפתאום הסתובבתי אחורה ותפסתי את עצמי חושבת מחשבה דבילית כל כך, ברגע הזה נעורה בי בבת אחת ציידת הרעיונות והחלטתי שאכתוב ספר על אמא שמזמינה באינטרנט לבת שלה חד-קרן ליום הולדת חדי-קרן, אבל מקבלת את חד-הקרן קרנף.

 

ומה קרה אחר כך? הייתי רוצה לספר את זה כסיפור הירואי. שכל הטקסט של 'חד קרן מסוג קרנף' נכתב במכה, שכל הבדיחות של ספר הילדים החדש שבסופו של דבר יצא לאור השבוע ירדו על ראשי כגשם ביום חג. שבבת אחת הבנתי שיש לי מה לומר, ושבאבחת השראה הזדקפתי ונארזתי ופעלתי ושמחתי והפסקתי להתעייף ולקטר ולחשוב שאין לי.

אבל זה לא מה שהיה. רגע אחרי שכתבתי את הרעיון הזה שקעתי שוב לתוך נמנמת האין השראה, ושרבטתי כמה מילים פה כמה מילים שם אבל בעיקר לא עשיתי כלום.

בלילה אלכס בא לאסוף אותי. לשמחתי גיליתי שהוא עדיין מדבר איתי, או לפחות שותק וזה מאפשר לי עדיין לדבר איתו. שטחתי בפניו את שרשרת הרעיונות הבינוניים החדשים, ופתאום כשהגעתי לזה עם הקרנף והחד-קרן והג'וק שגם נוסף אליהם בינתיים- ברגע הזה אלכס עצר את האוטו תוך כדי נסיעה. לעצור את האוטו תוך כדי נסיעה זה דבר שאלכס לא עושה אף פעם, אז כנראה שגם אז הוא לא עשה את זה ואני רק מספרת את זה לצורך המליצה, אבל יאללה, הוא עצר את האוטו תוך כדי נסיעה ואמר לי: זה רעיון טוב.

עזוב, אמרתי לו, זה רעיון דבילי. לא, הוא התעקש, יש פה אמירה.

מאז אני חוזרת בדעתי שוב ושוב לרגע הזיהוי הזה. אם לדייק- הגאווה המקצועית שלי חוזרת לרגע הזה בתור שיעור בצניעות. כי פדיחה. אני מורה לכתיבה. אני מתגאה ביני לביני ביכולת שלי לזהות רעיון טוב מתוך שטף של רעיונות, אני עושה את זה יחד עם התלמידים שלי כבר עשרים שנה. ולא זיהיתי. לא ידעתי להפריד ביני לבין הרעיון, להבין שהפעם יש פה משהו ששווה לפתח. הייתי צריכה את אלכס שיהיה החכם הנייד שלי, ויגיד לי- זה זה.

אני מספרת את זה כי בעיני יש פה שיעור חשוב על התהליך היצירתי. יצירה היא תהליך שבלב שלו יש אישה שיוצאת מהבית ומשאירה את הכל מאחור והולכת לכתוב. התחלה יפה אבל לא מספיקה. צריך גם את האיש שלה שיגיד לה- יש פה משהו, ואת העורכת הראשית של ספרי הילדים והנוער בהוצאה, יעל מולצ'בסקי, שתבחר את הסיפור הזה מבין הרבה טיוטות, ואת העורכת של הספר יעל גובר שתגדל את הסיפור הזה ותתעקש שהקצב יזרום, והניסוחים יתחדדו, והשפה תדוייק, ואת המאייר, הו המאייר, עומר הופמן, שיהפוך את הקרנף ואת שלל הדמויות למצחיקות ואמיתיות וטבולות ביופי ומלאות ברק ופאקינג וואו, ובקצרה יוכיח שוב שמילים הן האמנות המשנית לאיור, ואת המעצבת של הספר אורית רובינשטיין שתציב את הקרנף על הדף הכי מדויק שאפשר, ועוד לא הגעתי לכל מי שמקבל את הספר ושוקל אותו ומנשים אותו כשהוא נולד כל הצוות של הוצאת כנרת-זמורה-ביתן ובפרט עדו ועופרה ודניאל ושיר-שירלי ו— אהה…..

צריך כפר שלם כדי לגדל קרנף. מזל שיש לי כפר כזה. בלעדיו, אפילו חד קרן אמיתי ושלם לא היה מספיק.

נ.ב

זה הלינק לקניית הספר. הוא במבצעים בכל החנויות, כולל הפרטיות. כל האיורים בפוסט הזה הם כמובן מתוכו. עומר הופמן גאון, כבר אמרתי.

נ.ב.ב

חג-קרן ראשון לספר- אירוע בחנות הספרים 'מילתא' ברחובות, ב- 26 לדצמבר בשעה 17:00. הכניסה חינם בהרשמה מראש milta.books@gmail.com

נ.ב.ג

עדכונים נוספים בפייסבוק שלי. אם אתם יכולים להפיץ את אחד מהפוסטים עם צילום העטיפה של הספר, אני מבטיחה לבדוק מי אתם ולחשוב שאתם יפים בעיני.

נ.ב.ד.

ויש גם עיון מעמיק וחכם בספר שעשה יותם שווימר פה.

יום הולדת חייזרים, העמדת פנים, וחדקרן מסוג קרנף

אני מדמיינת את בן הזקונים של האדם הקדמון, זה שעמד עם חיתול העור שלו הביט לשמיים, הצביע למעלה אל שמיים זרועי כוכבים ושאל את אבא שלו – תגיד, אבא, אז מה יש שם באמת?

אבא שלו גירד בקצה הנבוט ושתק. כי מה הוא יגיד? שיש שם חושך ושממה וחדלון? סלעים עפים ולבה רותחת? ושריינר מריה רילקה, שאותו האדם הקדמון מאד מחבב כמשורר, אמר את האמת: המוות הוא הפרי והחיים הם רק הקליפה?

אז האדם הקדמון רק הנהן ואמר: אני לא יודע, ילד שלי שעיר, אני לא יודע. אבל עזוב אותך. גילינו את הלהיט הזה אש. ואמא שלך מבשלת לך ממותה, ושנינו רוצים שתגדל ושהעיניים שלך ינצצו כמו שני כוכבים.

ובן הזקונים של האדם הקדמון התחבק עם האדם הקדמון ואכל ממותה והלך לישון מוגן. לא נחוץ היה לו לדעת את התשובות לשאלות הגדולות באמת. היה נחוץ לו לדעת מה התשובות לשאלות הקטנות שהתשובה עליהן היא כן.

ועד היום אני מסרבת לשאלה הגדולה- אז מה יש שם באמת בעולם? לטובת השאלות הקטנות יותר, שהתשובה עליהן משמחת אותי. בעיקר כי התשובה לשאלה הגדולה היא מצערת ומאכזבת ודלה. למשל ימי הולדת. ותסלחו לי שאני משנה קנה מידה מדיבור על כוכבים וכל צבאם לדיבור על איפה איפה איפה העוגה, אבל זה בדיוק העניין. שבכל הרמות כולן מונחת לפני הבחירה המודעת שנהיית יותר ויותר קשה עם השנים ועם החזרה המונוטונית של הטקס המוכר מדי. אז למשל ימי הולדת.

ימי הולדת זה בקצרה- תפאורות מאולתרות מקרטונים ודבקים, חומרי מאכל שכנראה באמת מאכלים משהו בגוף, רעש, הצירוף הנורא ילדים של אחרים פלוס סוכר, והצירוף העוד יותר נורא- ילדים של אחרים פלוס ילדים של אחרים פלוס ילדים של אחרים. אלא שביום ההולדת, ברגע השמחה הסינטטית והמתוזמנת מדי, איכשהו אני מצופה למשמע את הכל כשמח.

וזה עובד.

לא, לא! זה לא דבק ועיתונים!  זה דגם מופלא של מערכת השמש! לא, לא! זו לא עיסת נייר שקרסה פנימה! זה מכתשים על פני הכוכב! לא לא זה לא עוגה בינונית בגובה חצי סנטימטר עם קרם לא אחיד נוזל, זה שוקולד!

ובמקום שאני אמלא בבוז עצמי על כל המאמץ היופומיסטי הזה, בבת אחת נהיה שמח. משהו בהעמדת הפנים שלי באמת מעמיד את הבפנים ומקבל אחריות על האושר. מחולל אותו.

אני לא מדברת על חור ורוד שמסתיר בכח חורים שחורים של הנפש ושל הקיום. להחליט מראש שהכל נהדר זה אלים ועיוור בדיוק כמו להחליט מראש שהכל חסר פשר. אני מדברת על הזיהוי של הרגע שבו אפשר להפוך משהו סחרחר למשהו חג. על הזדקפות ברגע הזה, על מאמץ לעצור ולהניח את המבט המחייב על העולם כדי לתבוע את מה שיכול להיות שלי. העיניים המטריפות של ענר למשל כשהוא עלה על זה שאפשר לבנות פינייאטה של חללית מתחתית שקופה של עציץ ומלא נורות צבעוניות מהבהבות. העיניים השמחות של אחים שלו כשהם החרישו את כל האוריאוס שנשארו אחרי המסיבה, העיניים השמחות של אלכס ושלי כשסיימנו לנקות את השוקולד מהסלון, ונתנו לעצמנו ציון על עוד יומולדת. זה היה ציון עובר בקושי, כי באמת היו לנו מיתולוגיים בתחום ובינוניים בתחום, אבל מה זה משנה. היינו שם להגיד מזל ונהיה טוב. נהיה טוב.

 

ועל זה גם ספר הילדים החדש שהיום הגיע לחנויות. במהלך השבוע בין כל המטאורים העפים מחלליות החיים- אשב לכתוב עליו עוד משהו. בינתיים רק אומר שעומר הופמן אייר אותו ועומר הופמן גאון.

---

 

שם(חובה)

אימייל(חובה)

אתר

הודעה

שליחה

Δ

להגיד לילדים- נכון קסום? נצנצים וחדי קרן וחלליות ועוגות וקרם ומלא מלא קשתות, הנה, החדר מלא בכל טוב ובכל הצבעים ובכל האורות, ואולי בעצם מה שיש הוא לא סתם תפאורה שבה אנחנו משחקים את אלו שנעים בקו ישיר מיום לידתנו ליום מותנו, אלא יש איזה ריקוד קטן. שמחה.

 

השאלון- או: שיר ליום האהבה

לִרְשׁוּתֵךְ שָׁלוֹשׁ דַּקּוֹת.

 

אַתְּ וְ-X בְּיַחַד

1. 17 שָׁנִים.
2. בְּמִצְטַבֵּר יוֹם חַיִּים שֶׁל פַּרְפַּר.
3. אֵין כָּזֶה דְּבַר הִצְטַבְּרוּת. הַגּוּף סוֹפֵר בִּינָארִי, 0 אוֹ 1.

 

סַמְּנִי רֶגַע יָפֶה בִּמְיֻחָד מֵעֲבַרְכֶם:

1. פַּעַם קַמְתֶּם בְּעִיר זָרָה. קִרְבָה מֻכֶּרֶת. נִשְׁאַרְתֶּם לְהִצְטוֹפֵף. אַחַר-כָּךְ נְשָׂאתֶם מַיִם גַּם חֲזָרָה אֶל הָאֲגַם.
2. פַּעַם אָמַר: אִם אֶקְרָא לְאַט אָנָה לֹא תָּמוּת. סָלַחְתְּ לוֹ אָחוֹרָה עַל כָּל הַפְּעָמִים שֶׁלֹּא מִהֵר דֵּי הַצֹּרֶךְ לְטַעֲמֵךְ.
3. הוּא קִפֵּל אֶת מִשְׁקָפָיו וְהֵנִיחַ רֹאשׁ עַל בִּרְכַּיִךְ. הַשִּׂמְחָה הִקִּיפָה אוֹתָךְ כְּמוֹ שֶׁהָאוֹר מַקִּיף אֶת הַפָּנָס, כִּמְעַט עַד הַסּוֹף.

 

כֵּיצַד הֵבַנְתְּ שֶׁתִּרְצִי לְהִתְחַתֵּן עִם X ?

סִימַן הַשְּׁאֵלָה נָפַל לְיָדֵךְ כְּמוֹ חַיַּל הַתּוֹפֵס אֶת בִּטְנוֹ אַחֲרֵי הַיְּרִיָּה.

 

פָּרְטִי:

זָכַרְתְּ אֶת הֶדֶף-הַיֹּפִי שֶׁמסבוֹת לָךְ עֵינָיו, וּבְכָל זֹאת כְּשֶׁהוּא פָּקַח אוֹתָן בְּסָמוּךְ אֶל פָּנַיִךְ נִרְתַּעְתְּ מֻפְתַּעַת. הֲיִיתֶם בַּדִּירָה שֶׁלָּךְ בִּירוּשָׁלַיִם. אָמַרְתְּ לוֹ שֶׁלֹּא תַּעַזְבִי אֶת יְרוּשָׁלַיִם לְעוֹלָם.

 

מָה שִׁלַּמְתְּ בַּעֲבוּר הַיְּחָסִים עִם X ?

שִׁלַּמְתְּ הַרְבֵּה, אֲבָל לֹא חָשַׁבְתְּ שֶׁזֶּה יָקָר.

הוּא הִצִּיל אוֹתָךְ מֵהָאֶפְשָׁרוּת שֶׁלֹּא תִּפָּגְשׁוּ אֵי פַּעַם.

 

מָה הִפְסַדְתְּ בְּיוֹם חֲתֻנַּתְכֶם?

אֶת הַזְּכוּת לִפְגֹּשׁ אוֹתוֹ שׁוּב בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.

 

מָה הִרְוַחְתְּ?

לָמַדְתְּ לְזַהוֹת אֶת פִּסְגַּת הַחֶרְמוֹן גַּם כְּשֶׁלֹּא הָיְתָה מֻשְׁלֶגֶת.

 

בִּשְׁנוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנוֹת, מָה X אָהַב אֶצְלֵךְ?

דַּי הָיָה לוֹמַר לָךְ עֵץ כְּדֵי שֶׁתְּדַמְיְנִי חַמְצָן.

 

 

מָה לֹא אָהַב ?

הָיְתָה ה ________ שֶׁלָּךְ וה________, אַחַר כָּךְ הָיָה גַּם אֶת ______

וְאֶת הָעֶלְבּוֹן מ ________ . לְאֹרֶךְ הַשָּׁנִים זֶה נִצְבַּר וְנִצְבַּר.

 

כָּל אֶחָד מְקַבֵּל אֶת הַגֵּיהִנֹּם שֶׁל גַּן הָעֵדֶן שֶׁלּוֹ.

 

פָּרְטִי:

פַּעַם לֹא עָשָׂה מָה שֶׁרָצִית, הָיוּ לוֹ סִבּוֹת טוֹבוֹת וְזֶה הִכְעִיס אוֹתָךְ אֲפִלּוּ יוֹתֵר.

עָמַדְתְּ לְיַד הַכִּיּוֹר רוֹשֶׁפֶת. הַמִּלִּים שֶׁלָּךְ לֹא הִסְתִּירוּ אֶת עַצְמָן בְּמִלִּים.

לֹא הָיִית חֲכָמָה יוֹתֵר מִמִּדַּת טִפְּשׁוּתֵךְ.

אַחֲרֵי מַעֲשֶׂה הִתְבַּיַּשְׁתְּ.

 

הַאִם בָּכִית בְּנוֹכְחוּתוֹ שֶׁל X?

הַשּׁוֹפָר הוּא קוֹל הַגַּעְגּוּעִים אֶל רֹאשׁוֹ הַשָּׁלֵם שֶׁל הָאַיָּל.

 

הַאִם X גִּלָּה לָךְ אֶת כָּל סוֹדוֹתָיו?

כְּשֶׁרֹאשׁ השב"כ הַשֵּׁנִי אִיזִידוֹר רוֹט נִדְרָשׁ לְעַבְרֵת אֶת שֵׁם מִשְׁפַּחְתּוֹ, הוּא שִׁנָּה אוֹתוֹ לאִיזִי דּוֹרוֹת וְכָךְ צִיֵּת לַהוֹרָאָה בְּלִי שֶׁשְּׁמוֹ יִשָּׁמַע אַחֶרֶת.

 

הַאִם הָיְתָה מִי שֶׁהֵיטִיבָה לְהָבִין אֶת X יוֹתֵר מִמֵּךְ?

כֵּן.

 

הַאִם X בָּגַד בָּךְ פַּעַם?

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גּוּף שֶׁיִּשְׂמַח שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּם רָעָב.

 

מָה אַתְּ זוֹכֶרֶת מֵהַתְּקוּפָה הַזּוֹ?

שְׁנֵי שַׂקְנָאִים נִמְצְאוּ יְרוּיִים. אֶחָד בְּחוֹלוֹת רִאשׁוֹן, וְאֶחָד קָרוֹב לִמְטוּלָה. רָשׁוּת שְׁמוּרוֹת הַטֶּבַע שִׁקְּמָה אֶת שְׁנֵיהֶם וְשִׁכְּנָה אוֹתָם זֶה לְצַד זוֹ בְּאוֹתוֹ אֲגַם. בְּעוֹנַת הַנְּדִידָה אֶחָד מֵהֶם נִסָּה לָעוּף וְגִלָּה שֶׁכְּנָפָיו אֵינָן מְאַפְשְׁרוֹת לוֹ.

 

אֵיךְ הִכְרַעְתְּ אֶת הָעֶלְבּוֹן?

נָתַתְּ לוֹ לְהַכְרִיעַ אוֹתָךְ.

 

פָּרְטִי:

כְּשֶׁרַגְלוֹ שֶׁל גֶּנֶרַל אנטוֹניוֹ נִקְטְעָה בַּקְּרָב ב 1838 הוּא הוֹרָה עַל הַלְוָיָה צְבָאִית מְלֵאָה בַּעֲבוּרָהּ.

 

הַאִם סָלַחְתְּ לְ- X עִם חֲלוֹף הַזְּמַן?

הַסִּפְרוּת לִמְּדָה אוֹתָךְ שֶׁאֲנָשִׁים מִשְׁתַּנִּים.

הַפִיזִיקָה לְעֻמַּת-זֹאת לִמְּדָה אוֹתָךְ שֶׁאַף פַּעַם אִי אֶפְשָׁר לָדַעַת.

הָאִינְטֶרְנֶט הֵצִיף אוֹתָךְ בְּעֻבְדּוֹת שֶׁרַק חֶלְקָן אֱמֶת.

בַּסּוֹף הָלַכְתְּ אֶל הַמּוּזִיקָה, בַּסּוֹף תָּמִיד הוֹלְכִים אֶל הַמּוּזִיקָה.

 

כֵּיצַד X וְאַתְּ צִיַּנְתֶּם אֶת חֲזָרַתְכֶם?

נְסַעְתֶּם לְלוֹנְדוֹן, רְאִיתֶם שַׂחְקָן מְפֻרְסָם מְשַׂחֵק בְּ 'מוֹתוֹ שֶׁל סוֹכֵן'.

צָרִיךְ לִהְיוֹת שַׂחְקָן גָּדוֹל כְּדֵי לְשַׂחֵק אָדָם בֵּינוֹנִי.

 

אֵילוּ נְסִיעוֹת נוֹסָפוֹת שֶׁלָּכֶם אַתְּ זוֹכֶרֶת?

קְרִיאָה אַחֲרוֹנָה בְּהֶחְלֵט לְנוֹסְעִים שֶׁאֵינָם טָסִים.

 

מָה לִמְּדָה אוֹתָךְ הַקִּרְבָה?

לֹא לְהָפִיק עֹנֶג פְּרָטִי מִן הַתֹּפֶת שֶׁל הַכְּלָל.

לְהַאֲמִין לַבָּצָל שֶׁבְּכוֹחוֹ לְהָנֵץ.

 

הַאִם אַתְּ עֲדַיִן אוֹהֶבֶת אֶת X ?

כֵּן. מְאֹד.

 

הַאִם אַתֶּם עֲדַיִן קְרוֹבִים?

כֵּן.

 

הַאִם יִתָּכֵן שֶׁתִּפָּרְדוּ?

חֲבַצָּלוֹת הַמַּיִם מְנִיחוֹת אֶת רֹאשָׁן עַל כָּרִית הָאֲגַם.

 

סַכְּמִי אֶת אַהֲבַתְכֶם בִּקְצָרָה:

בָּעֶרֶב שַׂמְתְּ דִּיסְק שֶׁל מַנְגִּינוֹת יְשָׁנוֹת. עֲמַדְתֶּם מְחֻבָּקִים בַּסָּלוֹן. שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא מֵיטִיבִים לִרְקֹד מֵיטִיבִים לִרְקֹד בְּיַחַד.

 

מַהִי עֲצָתֵךְ לָאוֹהֲבִים?

בִּשְׁנַת 1962 שָׁלוֹשׁ נְעָרוֹת מִבֵּית סֵפֶר בְּטַנְגָּנַיְקָה פָּרְצוּ בִּצְחוֹק חֲסַר מַעֲצוֹרִים, הִדְבִּיקוּ אֶת כָּל בֵּית הַסֵּפֶר וּלְאַחַר מִכֵּן 217 אֲנָשִׁים בַּכְּפָר וְתַלְמִידִים בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בָּתֵּי סֵפֶר קְרוֹבִים. בָּתֵּי הַסֵּפֶר נֶאֶלְצוּ לְהִסָּגֵר בְּשֶׁל הֶתְקֵפֵי הַצְּחוֹק הַנִּרְחָבִים שֶׁנִּמְשְׁכוּ חֳדָשִׁים אֲרֻכִּים.

 

מָהֵם בְּעֵינַיִךְ יְחָסִים?

ישוּ לֹא הִתְחִיל מִלָּלֶכֶת עַל הַמַּיִם, הוּא הִתְחִיל מִלְּהַאֲמִין בְּנִסִּים.

 

בְּחֶשְׁבּוֹן אַחֲרוֹן, מָה נִשְׁאַר בֵּינֵךְ לְבֵין X?

הַכֹּל חַי. הַסְּלָעִים פָּשׁוּט טוֹבִים יוֹתֵר בִּלְשַׁקֵּר.

 

עַל מָה גַּאֲוָתֵךְ בַּיְּחָסִים עִם X ?

נָתַתְּ אֶת הַגַּל וְלֹא רַק אֶת הַחֶלְקִיק.

 

הַאִם חֵרַפְתְּ אֶת נַפְשֵׁךְ?

כֵּן.

 

הַאִם חֵרַפְתְּ אֶת נַפְשֵׁךְ הַיּוֹם?

וּמָה, הַשְּׁאֵלָה הַבָּאָה הִיא הַאִם חֵרַפְתִּי אֶת נַפְשִׁי בְּעֶשֶׂר הַדַּקּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת וְאָז הַאִם חֵרַפְתִּי אֶת נַפְשִׁי בַּדַּקָּה הָאַחֲרוֹנָה? בּוֹאוּ נַעֲצֹר כָּאן.

תּוֹדָה, וַאֲנִי אוֹמֶרֶת אֶת זֶה בְּפַשְׁטוּת, עַל הַזְּמַן שֶׁטְּרַחְתֶּם לְנַסֵּחַ אֶת הַשְּׁאֵלוֹן. הָעִנְיָן שֶׁלָּכֶם בִּי מְשַׂמֵּחַ אוֹתִי, אֲפִלּוּ שֶׁמִּסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרָיו עִנְיָן טָהוֹר בְּאַהֲבָה, כְּלוֹמַר עִנְיָן טָהוֹר בְּעַצְמְכֶם, בְּמָה שֶׁיֵּשׁ אוֹ אֵין לָכֶם.

פַּעַם, בְּמִסְגֶּרֶת הֲכָנָה לְמִבְחָן רָחוֹק הִמְלִיצוּ לִי שֶׁלִּקְרַאת סוֹף הַזְּמַן הַמֻּקְצָב לִי אַשְׁחִיר עִגּוּלִים אַקְרָאִיִּים סְבִיב תְּשׁוּבוֹת שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי לִקְרֹא. הָרוֹבּוֹטִים הַבּוֹדְקִים יִתְּנוּ לִי נְקֻדּוֹת אִם הַהִמּוּר יַצְלִיחַ.

עִם הַשָּׁנִים לָמַדְתִּי שֶׁאֲנִי מַעֲדִיפָה דַּוְקָא לַחְזֹר, לִקְרֹא לְאַט אֶת הַדְּבָרִים שֶׁבָּהֶם אֲנִי בְּטוּחָה. לְהַרְוִיחַ אֶת הַנְּקֻדּוֹת שֶׁכְּבָר יֵשׁ לִי.

הַאִם חֵרַפְתִּי אֶת נַפְשִׁי הַיּוֹם? כֵּן. וַאֲחָרֵף אֶת נַפְשִׁי גַּם מָחָר. אֲנִי רוֹצָה לְהִכָּנֵס אֶל הַמִּטָּה וּלְהַקִּיף אֶת אָלֶכְּס בְּיָדַי. זוֹ, אַגַּב, אֵינָהּ מֶטָאפוֹרָה שֶׁתַּכְלִיתָהּ לְהַזְכִּיר עִגּוּל סְבִיב תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, זוֹ הַסְכָּמָה לְאַבֵּד הַכֹּל, אֲבָל לֹא לְאַבֵּד הַכֹּל עַכְשָׁו.

אֵיזֶה חֹשֶׁךְ זוֹכֵר הָעִוֵּר מִן הַיָּמִים שֶׁעוֹד רָאָה? מָה רוֹאֶה זֶה שֶׁעוֹצֵם אֶת עֵינָיו בַּחֶדֶר כְּדֵי לְרַכֵּז אֶת מַבָּטוֹ בָּעִקָּר?

 

 

 

פגיעות

יש שני אחוז של אנשים בעולם שהם ממש פגיעים. מתוך שני האחוז האלה יש שני אחוז שהם ממש ממש פגיעים. מתוכם יש עוד אחוז זעיר שהוא פגיע שזה לא להאמין, פגיע מוחלט, פגיע הכל, פגיע תמיד, פגיע למישהו יש מספר של פסיכולוג עזבו נפגעתי מזה ששאלתם, פגיע פתטי,  ובקיצור- אני.

ולכן, כשדפנה התקשרה וביקשה שנדבר על פגיעות, עיני התמלאו דמעות. גם התרגשתי מאד וגם נעלבתי שהיא לא ביקשה קודם.

יופי, אמרה דפנה, זו בדיוק התגובה שציפיתי לה. יום רביעי הקרוב, בית מיכל, רחובות, שמונה וחצי בערב. תעשי שם משהו שיעמיד אותך במצב פגיע.

משהו כמו לקרוא סיפור ילדים לחדר שמלא רק במבוגרים?

כן, משהו כזה.

קבענו. הנה הפרטים.

ומה חוץ מסיפור ילדים למבוגרים? נדבר על שירה. תיכף אעלה שיר חדש שאקרא בערב, מתוך כתב היד שבעבודה בימים אלו.

אנשים נגעו בירח – מתנות והשקות

נתחיל בהכי כיף: השקה למוזמנים

יש השקה! מהממת! לגמרי! בתשיעי ביוני, יום שבת, באחת עשרה בבוקר בסטודיו היפואי של סדנאות הבית.

מה בתכנון? אורי להב, אדם יפה יפה עם קול צלול צלול שמרעיד את התקרה הגבוהה גבוהה תשיר ותנגן שירים על ירח ועל אהבה. תלווה אותה הגיטרה הוירטואוזית של ערן לבנת.

אני אספר את הספר בליווי האיורים המשגעים של תמי בצלאלי שגם תהיה באירוע, תשחק השחקנית מעיין חסידוב שמבינה את הספר כל כך לעומק עד שלפעמים בא לי לשאול אותה למה התכוונתי, עודד נעמן יביים וינצח בכשרון רב על הכל, נשוחח ונעשה יחד פעילות על זכרונות וחברות. בוטיקי ומלא מלא לב. איך בא לי שזה יגיע כבר.

מי מוזמן? זוגות של הורים וילדים או סבים וילדים (לא יותר משני ילדים למבוגר אחד, אין בעיה שיבואו שני מבוגרים ואז אפשר שלושה או ארבעה ילדים).

גילאים? שש עד שמונה הכי טוב. אפשר גם חמש אבל אין מצב לפחות מזה, אפשר להביא גם ילדים גדולים יותר, הספר הוא ספר לילדים ולמבוגרים. כשאתם נרשמים תגידו לנו מה שמותיכם ושמות הילדים כדי שנחכה לכם עם ערכת זכרונות.

איך נרשמים? הו. בגלל שהפעילות שווה שווה ויש בה מקומות סופר- מוגבלים (15 זוגות הורים וילדים) אז חייבים להרשם מראש ויש עדיפות וראשוניות לקוראי הבלוג. שלחו אלי מייל ל- oritgidali בג'ימייל דוט קום. הכתובת פה משמאל אם אני לא ברורה. (שימו לב שלא להרשם דרך המייל של סדנאות הבית, לא להרשם בתגובות לפוסט, אלא להרשם במייל הפרטי שלי ולחכות לאישור על שמירת מקום)

כמה עולה? לא עולה. זו השקה למוזמנים. אתם.

וגם- חשוב:

החזית שאני צריכה בה הכי הרבה עזרה היא חזית ההפצה ברשתות. אז-

אפשר להפיץ גלויות עם ציורים וציטוטים מתוך הספר. לחצו כאן כדי להגיע לגלויות בפייס שלי ולעשות לאחת מהן share. היום אעלה גלויה ראשונה, מחר את כל השאר.

אפשר להוריד את הגלויות מכאן, כדי לשמור על המחשב ולהפיץ באינסטגרם, טוויטר, וכו'. 

השיטו באניות אלקטרוניות את הידיעה שהספר ממש ממש עכשיו בחנויות, כתבו עליו דברים, או שתצטלמו איתו ועם הילדים שלכם. מה שתרצו, מה שטוב ומיטיב.

ונסיים- במתנה (תודה תמי!)

האיור האהוב עלי מתוך הספר שאיירה תמי בצלאלי. הוא מהמם לקישוט חדר ילדים או ספריה, ואפשר להוריד אותו בלינק הזה. האיור הוא האיור של רוז'י והזקן מתבוננים בנחיתה על הירח.

יאללה.

 

אנשים נגעו בירח – אז על מה הספר?

אז על מה ספר הילדים החדש?

הספר הוא על אלטע-זאעכן של זכרונות, אלטע-זכרונות, שקונה ומוכר זכרונות שאף אחד כבר לא צריך. יום אחד עוצר האלטע- זכרונות ליד איש זקן וקונה ממנו זכרון ישן על רוז'י, אהובתו של הזקן, ביום שבו נפגשו בפעם הראשונה.

אלא שרגע אחרי המכירה של הזכרון שלו הזקן מתחרט.

הוא רודף אחרי האלטע-זכרונות, ומבקש את הזכרון שלו בחזרה. אבל עסקה זו עסקה ומה פתאום להחזיר, כל כך קשה למצוא היום זכרונות על אהבה.

מה קורה אחר כך? מה שקורה אחר כך – אבל מה שחשוב לי להעיד עליו הוא דווקא חוץ סיפורי, הוא קשור לפואטיקה של הספר.

רציתי לספר סיפור ארוך בכמה שפחות מילים. לא להסביר הכל. להשאיר מקום לרווחים, לשאלות, לפיוט. איכשהו כשאני מסתכלת על ילדים הם נראים לי כל כך מבוגרים, וכשאני מסתכלת על מבוגרים הם נראים לי כל כך ילדים, ורציתי לכתוב לכל הסוגים האלה של אנשים שהם במידה זו או אחרת אדם מעורב במשורר.

ובאמת – בעבודה על 'אנשים נגעו בירח' התאמצתי בעיקר לשתוק. לקח שבוע לכתוב את הסיפור וארבע וחצי שנים למחוק אותו. השבוע ירד משפט שלם, השבוע ירדה מילה, השבוע העורכות ביקשו להחזיר שתי מילים.

רצוא ושוב, רצוא ושוב, עד שאת המשפטים שנותרו על הדף כבר לא יכולתי למחוק. זה היה ועודנו משחק אימה. פחד לומר יותר מדי מול פחד לא לומר די. רעד עדין כמו רטט של נשימה שאני מקווה שימשיך וירעד, בכל פעם שעוד עיניים ינוחו בעדינות על השורות.

תיכף – מתנות לקוראי הבלוג, ועוד דברים טובים, אבל בינתיים תודות שאיתן אני לא מוכנה לחכות-

תודה לתמי בצלאלי, מאיירת הספר, על ציורים שהנפש נעתקת למראם ועל כל קו קטנטן ודק שעושה לי לבכות ולצחוק ולהתרחב, תודה ליעל מולצ'בסקי שרצתה את הסיפור עוד לפני ארבע שנים כשהוא היה רעיון שנסע מקרטע ומאובק בדמיוני, תודה ליעל גובר שהצליחה להסיע אותו בחכמה עד קצה הלילה, ובכלל תודה לכל אנשי ההוצאה שנוהגים בספר בעדינות ובכבוד, תודה ליועצי הסתרים מיכאל ואורה מחנות הספרים הבוטיקית 'מילתא' ברחובות שקראו עשרות גרסאות של הסיפור והכריעו בכל החלטה קטנטנה כענקית, תודה לאפרת לוי, חברה ומאיירת נפלאה שהזכירה לי שוב שזהב הוא הצבע היחיד שבאמת חייבים להשאיר בעולם, ותודה לאלכס שמסתכל איתי אל החושך וגורם לי בכל זאת להאמין.